סיפור הסריגה שלי הוא סיפור על אשה, יוצרת תמידית שכשאושפזה עם רגל למעלה בין ניתוח לביופסיה החלה לרקום פרחים וחרוזים ובין ניתוח לכאב היא ביקשה מבעלה שיעצור ליד חנות החוטים וקנתה צמר ומסרגות. זה סיפור שאפילו בי הוא מעורר השתאות על תהליכי ריפוי, החלמה ובריאת עמוקים שנוצרו בין חוט, מסרגה, דוגמה וצבע.
הסיפור שלי על הסריגה ואיך התחברתי לסריגה – במסרגה אחת, אגב – הוא סיפור שמעורר בי התרגשות עד היום, יותר מ 10 שנים אחרי. זה סיפור על חיבור עמוק לעצמי, על אמונה, רוחניות וגם על חומר.
והנה הוא לפניכם.
תמיד הייתי, ועודני אדם יוצר. יצרתי תמיד מכל וכל. היו סביבי נשים – הסבתות שלי והחברות שלהן שכולן הגיעו מארגנטינה לבאר שבע בשנות ה 70 של המאה ה 20 כולן נשות עמל וכפיים ששמחו ללמד ילדה צברית את רזי המלאכה.
לשתי מסרגות אף פעם לא נמשכתי וסרגתי לי צעיף פה צעיף שם במסרגה אחת. מכונת התפירה משכה אותי יותר ואכן תפרתי לעצמי בגדים ומוצרים.
בפרוייקט הגמר שלי בלימודי האופנה באקדמיה לעיצוב ויצ"ו חיפה סרגתי פריט שולי.
אלו היו התנסויות הסריגה שלי. מועטות ודי שוליות.
עשרות שנים אחר כך. אני על מיטת חוליי בבית החולים תל השומר. הוציאו לי גידול ברגלי הימנית (מלנומה) ועד שתחזור הביופסיה שמאשרת שהכל בסדר – היא לא אישרה זאת, אח"כ היו עוד גרורות וניתוחים – הייתי עם פצע פתוח ונאסר עלי לזוז. זזתי פה ושם אבל רוב הזמן ביליתי במיטה.
שלושה שבועות אלו נחווים אצלי בזכרון כנצח. מסה של זמן בלתי אפשרית כמעט.
לפני הסרטן והאחרי. לפני הייתי…. לא יודעת מה הייתי. אבל בטוח, רחוקה מאד מהרוח. חלמתי על הצלחה מהירה עם המותג שהקמתי Dalia be happy שאותו אני נושאת בשמחה עד היום. הצלחה לא היתה וגם שמחה לא. האמת, היה רע לתפארת. הסרטן עצר את כל זה. במהלך הסרטן התחברתי לתקשור, קיבלתי את הרוח לחיי והתחלתי לסרוג.
חוזרת לסיפור הסריגה שלי. כמה ימים אחרי האשפוז ביקשתי מרענן, בעלי שיביא לי את השקית בה אספתי חוטי רקמה, חרוזים וסרטים. אספתי אותם כי התחשק לי לרקום. התחלתי מעט והשקית חכתה לי. רענן הביא לי את השקית ושכבתי על המיטה, בחדר הפרטי בתל השומר ורקמתי ורקמתי ורקמתי. כל מי שנכנס לבקר אותי התפעל מהמוטיבים הרקומים שמפוזרים ברחבי החדר.
בסוף שלושה שבועות נותחתי, הפצע נסגר, נמצאו גרורות והמסע המשיך. זה היה רע לתפארת, בחיי. אני משתדלת לדבר לא מעט על התקופה מכמה סיבות:
1. חשוב לי לזכור כי התקופה הזו עם הקושי שלה היא השראה עבורי
2. עם כל הקושי זו היתה תקופה מכוננת עבורי.
3. נשברתי לרסיסים. נשברתי לרסיסים והסריגה והיצירה עזרו לי לחבר חיבורים ולחבר את עצמי לעצמי. לעומק התודעה שלי.
חוויות רוחניות וחזיונות.
במהלך ימי האשפוז שלי חוויתי חזיונות וחוויות רוחניות וגם יצירתיות.
לא הבנתי ולא ידעתי מה היא רוח בזמן הזה. יחד עם זאת בכל פעם שהרגשתי שאני נופלת לתוך באר עמוקה – קצת כמו עליסה רק שזו לא היתה ארץ של פלאות – הרגשתי, אבל ממש הרגשתי פרפרי ענק שעוצרים אותי מעלים אותי למעלה. היתה בי מן הכרה מוזרה ואחרת שאני, אני לא לבד.
אחרי זמן מה חוויתי מפגש, מעגל נשים אינדיאני – מאז אני חלק מהחבורה, אני והן סורגות ושרות ביחד – והן אמרו לי – בתנו, תתחילי לסרוג. זה היה בין ניתוח לאשפוז. ואני, בדרך די מוזרה הקשבתי להן. ניגשתי לחנות הצמר וקניתי לי חוטים ומסרגה. ישבתי בלילות וסרגתי. פיענחתי דוגמאות וסרגתי. בכיתי וסרגתי. צחקתי וסרגתי.
במהלך השנה הראשונה שאחרי הניתוחים, כשסוף סוף הוגדרתי נקיה מהסרטן(סך הכל ארבעה ניתוחים) התחלתי מסע ארוך וקשוח של ריפוי, בריאות, החלמה. קשוח כי ההתחלה היתה קשה מנשוא, לא הבנתי מי ומה בחיים האלה. פירקתי את הסטודיו ופיזרתי את חפצי ברחבי הבית. לא ידעתי ולא הבנתי לאן פני מועדות. בכל ערב שני הזרקתי לעצמי חומר ביולוגי בעל תופעות לוואי – אחרי ההזרקה מרגישים חולי שפעת. נוסיף לזה בית, פרנסה ילדים קטנים.
אז סרגתי. התיישבתי וסרגתי. סרגתי סלים, סרגתי צעיפים, סרגתי מוצרים. סרגתי את עצמי סרגתי את ליבי העצוב סרגתי את הפחד סרגתי את הלא נודע. סרגתי והתחברתי למעגל הנשים האינדיאניות. ידעתי לעשות דברים שלא ידעתי שאני יודעת. והמשכתי לסרוג. שזרתי לתוך הסריגה את אהבת הצבע ואת ידע העיצוב.
לאט לאט החיים נכנסו לשגרה. לא חזרתי להיות מי שהייתי לפני הסרטן. ותודה לאל על כך. אני היום מרגישה הרבה יותר טובה, שמחה, מאושרת, ובעיקר, מחוברת. הסרטן איננו מתנה עבורי הוא חווייה קשה. המשבר הגדול שעברתי בעצמי ושעברנו כולנו, העצים אותנו.
ומאז אני לא מספיקה לסרוג.
מהר מאד הבנתי שזה לא רק בשבילי. מהר מאד הבנתי שיש שם בחוץ נשים שזקוקות גם הן לריפוי הזה. ידעתי שאני צריכה להעביר את זה הלאה. אז אני מלמדת. לסרוג ולחבר, לחשוב ולדמיין וידעת שתהליך הריפוי העמוק פשוט, מתרחש.
ואיך את התחלת לסרוג?
