חלק ראשון ובו אני מספרת איך ולמה פיתחתי את שפת הריפוי שלי.

שפת הריפוי שלי היא שפה שקיבלתי כשחליתי בסרטן (מזמן, בין 2007 ל-2008). אני קוראת לה כך כי ישנן דרכים רבות לחולל ריפוי – ושפת הריפוי שלי היא הדרך שבחרתי והיא בחרה בי, זו שפיתחתי במהלך השנים עבורי ועבור כל מי שתבחר להשתמש בה.

זו שפה רכה, חמימה, נעימה ומאפשרת. שפה חומלת ואוהבת.
שפה צבעונית, יצירתית ונשית.
שפה של יום-יום, שמלווה אותי ואת תלמידותיי ברגעי קושי ומשבר, ומאפשרת תחזוקה נינוחה ומרגשת גם בשגרת החיים.
כשאת מתחברת לשפת הריפוי שלי – היא מיד הופכת להיות שפת הריפוי שלך. באמצעותה את מעניקה לעצמך חיים של שמחה, של התקרבות לעצמך ושל נוכחות מיטיבה. 

מרחב ריפוי שמחת הלב הוא מרחב שאת יוצרת לעצמך על מנת לחוות את שפת ריפוי שמחת הלב. 

מרחב ריפוי שמחת הלב  – כאן, שם ובכל מקום.
המרחב פיזי – אצלי במטבח הבית, מקום מלא השראה והתכנסות.
בו אני מקיימת ומזמינה למפגשים פרונטליים – סדנאות, הרצאות, מפגשי ריפוי 1:1 ועוד.
המרחב המקוון שבו אפשר לחוות את הריפוי מהמקום שלך באמצעות סדנאות, הרצאות, קהילת ריפוי שמחת הלב ועוד.
המרחב הנודד שמגיע איתי לאן שאני מגיעה, לאן שמזמינים אותי.

דרוש ריפוי 
לעולם לא אשכח את הרגע שחזרתי הביתה אחרי עוד ניתוח – אחד מארבעה במהלך ימי הסרטן שלי. שכנה נכנסה לבדוק לשלומי, מהססת, לא יודעת מה תמצא. אולי אישה מסכנה, חצי חיה חצי מתה.
כשראתה אותי יושבת וסורגת בין החוטים והצבעים, היא פשוט התחילה לבכות.

ככה ביליתי את ימי ההחלמה שלי – סרגתי. הסריגה והיצירה ריפאו אותי. הסריגה והיצירה מחוללות בי ריפוי גם היום, גם עכשיו. 
קיבלתי מסר חד וברור: תרפאי, תחלימי ותעבירי את זה הלאה. תזכירי לנשים את הכוח המרפא שבסריגה, בשמחה, בחדוות היצירה, ובעיקר – בחיבור העמוק של כל אישה לעצמה ולנשים סביבה. למדי אותן לסרוג וליצור את עצמן לדעת. למדי אותן את מהות השמחה. למען החלמתן. למען הריפוי שלהן. למען הדורות הבאים.

הסרטן ההוא, נוראי וקשוח, לימד אותי דברים רבים. הייתי חלשה, עצובה, דואגת. האדמה רעדה מתחת לרגליי. סגרתי את העסק שלי, הבית כולו עבר שבר ומשבר. פחדתי למות ולהשאיר שלושה ילדים יתומים.
הנפש שלי נסדקה. הפחדים, הדאגות, האובדן – הכול השתלט עלי.
וסרגתי. 
ויצרתי
והתחברתי לרוח.
והחלמתי.
ואני מחלימה עד היום הזה ולתמיד.

היצירה ומלאכות יד נשיות כמקור לריפוי עמוק
הרפואה נתנה לי חומרים מחזקים וניתחה אותי, ובאופן זה או אחר, הייתה חלק מההחלמה. האהבה והחיזוקים שקיבלתי היו גם הם חלק מההחלמה שלי. אבל את הריפוי האמיתי, העמוק, האותנטי – אני יצרתי, ועודני יוצרת, באמצעות הרוח ובעצם, בחיבור בין החומר, הרגש והרוח.

ריפוי הוא לא נקודת יעד, אלא מסע חיים.
מסע הנשמה שלנו מתחיל עם לידתנו, ובאותו רגע מתחיל גם מסע הריפוי. מן הסתם מדי כמה שנים נוסיף כלים חדשים, נשנה ונרחיב את שפת הריפוי שלנו. גם שפת הריפוי שלי היא שפה מתפתחת, מתרחבת וצומחת יחד איתי.

כשאני מביטה במסע חיי עד כה, אני מבינה ששפת הריפוי שלי נולדה כבר בילדותי. טושים וצבעים היו חבריי הטובים, נייר לבן היה התשוקה שלי. לשולחן העבודה מפורמיקה כחולה, שנעשה בידי נגר אומן, ניגשתי בכל פעם שהייתי צריכה שקט. הנפש הסוערת שלי, שלא תמיד הובנה, לקחה אותי אליו, כשכאבתי וכששמחתי. גדלתי בבאר שבע של שנות ה-70, מקום שבאופן מפתיע לתקופה היה עשיר בחוגי ציור ואומנות. במקביל, הייתה סביבי חבורה של סבתות – סבתא שלי, אחותה ונשים נוספות ששלטו ברזי המלאכה הנשית. הן לימדו אותי בשמחה תפירה, בדים, חיבורים, סריגה ורקמה. היום אני מבינה ששם החלה להתפתח התפיסה שלי על יצירה בכלל, ועל מלאכה נשית בפרט, כתורה שבעל פה המחברת דורות של נשים זו לזו. וזה, תרשו לי לומר—ריפוי בפני עצמו.

זמן משמעותי נוסף בדרך שלי לגיבוש שפת הריפוי שלי הוא הזמן הזה בו סיימתי את לימודי העיצוב ורציתי להיות "מעצבת שמשנה את העולם" לא היה לי מושג על מה אני מדברת והתעלמתי. לימים, כשהתחלתי להבין אותי יותר לעומק, כשיצרתי את המותג Dalia be happy והתחלתי לדבר על שמחה, הבנתי את משמעות החוסר בשמחה בעולם, את משמעות האנרגיה המשמחת של המוצרים שאני יוצרת ועדיין, לא באמת הבנתי. אני כמעצבת, אישה שעוסקת בחומר – מה הקשר לשמחה, לרוח? לא הצלחתי להבין את עצמי ולא הצלחתי להעביר את זה הלאה. נוצר קונפליקט קשוח ביני לביני. בין ההבנה העמוקה שלי לבין אי ההבנה העמוקה שלי….נשמע מאתגר? כן זה היה.

חזרה אל ימי הסרטן
אני חוזרת לזמן הסרטן ששם כל הידע שצברתי, כל סיפור חיי התאסף לידע סדור ופשוט שהגיע אלי – האומללות שלי דרשה תשובות. אני דרשתי תשובות. לא הסכמתי לקבל את הקושי כדרך חיים – מעולם לא הסכמתי. זו נקודת מפתח חשובה בשפת הריפוי שלי. הדרישה החד משמעית והברורה לחיים טובים – כפי שכל אחת מאיתנו מבינה את המונח "חיים טובים". ביקשתי הכוונה, סימן, משהו. חברה יקרה, שתמיד אשמור לה מקום בלב, התחילה ללמוד תקשור והביאה לי מסר:
ללכת יחפה באדמה. לאפות חלה. הייתי כל כך חלשה – אז צייתתי. שיתפתי פעולה עם הרוח.

ואז הגיעה הרוח. היא נשבה מעליי ונשבה בתוכי, אספה את כל הטוב שבעולם – והקשבתי לה. האומללות החלישה את ההתנגדות שלי, והרוח אספה אותי לחיקה, עטפה אותי בנוכחותה, עם נציגות ונציגים משלה. ומאז – זו אני והרוח, הרוח ואני. ביחד אנחנו יוצרות
חומר ברגש וברוח | רוח ברגש, בחומר.| רגש בחומר וברוח. חדוות היצירה היא עמוקה ומרפאה. היא מעוררת את השמחה שבלב ומפעילה אותה.
מאז, שום דבר בחיי לא חזר להיות כשהיה. הרוח הפכה להיות מורת הדרך שלי, מנתבת את הדרך, מוליכה אותי באפלה. הרוח עוטפת אותי, מלמדת אותי, מפיחה בי תקווה, מבקשת ממני לשמוט ולשחרר, להסכים להתרחב, להסכים להצטמצם. ואני – כולי שלה. של הרוח הטובה. בוטחת, מתמסרת. גם כשאני עמוק בסבל – הסבל שלי – כבר לא אותו סבל.

מאז שהרוח נושבת בי ודרכי.
ואנחנו, אני והיא סורגות, כותבות, יוצרות, ממציאות, מנגישות ידע.
מנגישות כלים, מנגישות למידה.
כי חיים טובים הם זכות, שרבות מאיתנו מתקשות לממש – כי אנחנו כל כך עסוקות בחומר. בסוף – התשובות נמצאות בדיוק שם, במפגש האלכימי שבין החומר, הנפש והרוח.
וכך נוצר הריפוי.

לילה אחד, בחשכה של לילה בבית החולים הן הגיעו אלי.
חבורת אינדיאניות. הוסיפו אותי בטבעיות למעגל שלהן. בואי הן אמרו. לכי לסרוג הן אמרו. והלכתי.
פרפרים לבנים, גדולים – ענקיים הצילו אותי כשנפלתי מטה, לבור. נשאו אותי על כנפיהן הלבנות. עפתי איתן. קצת נרגעתי.
הן הקיפו אותי, לא הרפו, נשות השבט.
נשות הריפוי של שמחת הלב.
הן הגיעו – צבעוניות, מקושטות, יצירתיות, מכשפות טובות – להביא לי ריפוי, ללמד אותי ולצוות עלי להעביר את זה הלאה.
הן הגיעו ללמד אותי את שכבר אני יודעת. לרפא את שמחת הלב.
להפסיק את האומללות והתלות. לחיות. מלאות שמחה. מלאות אהבה. מלאות שקט.
הן הגיעו עבורי, עבורך ולמען הדורות הבאים.